החלטה בתיק ת"א 54888-11-10

בפני בקשה מטעם הנתבע לביטול פסק הדין שניתן ביום 11.9.11  לדיון ולהארכת מועד להגשת חוות הדעת מטעמו. המשיבה הגישה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב טיפולי שיניים אותם ערך המבקש.  ביום 4.1.11 הגיש המבקש כתב הגנה ובהתאם להחלטתי מיום 24.1.11 נקצבו לו 90 יום לצורך הגשת חוות דעת מטעמו. מועד זה חלף מבלי שהוגשה חוות הדעת ומבלי שהוגשה בקשה להארכת המועד. ביום 23.5.11 התקיים דיון אליו התייצב ב"כ המבקש באיחור של 3/4 שעה. במהלך הדיון הצהיר על נכונתו להגיש חוות דעת וביקש כי יוארך המועד להגשתה. בקשתו התקבלה ונקבע כי עליו להגישה עד ליום 30.6.11. אך חוות הדעת לא הוגשה גם במועד הנדחה. משכך הגישה המשיבה ביום 5.7.11 בקשה לקביעת דיון הוכחות מבלי שימצא בתיק ביהמ"ש חוות דעת מטעם המבקש. טרם מתן ההחלטה, ניתנה למבקש הזכות למתן תגובה. המבקש לא הגיש תגובתו ומשכך הגישה המשיבה בקשה חוזרת שהתקבלה ביום 24.8.11,  ובמסגרתה נקבע כי משלא הוגשה חוות הדעת  לא יגיש עוד המבקש חוות דעת מטעמו. ביום 11.9.11 התקיים דיון נוסף אשר אליו לא התייצבו המבקש או בא כוחו. לאור העובדה שהמבקשת הגישה ראיותיה עוד ביום 5.9.11 והוכיחה תביעתה נעתרתי לבקשתה ליתן פסק דין. לאחר שהדיון הסתיים והתובעת כבר עזבה את האולם, הגיע ב"כ המבקש לאולמי והציג את נימוקיו לאי התייצבותו במועד, כפי שיפורטו להלן. 

טענות הצדדים:

לטענת המבקש, היעדרותו מהדיון נבעה מנסיבות מיוחדות שאינן בשליטתו היות ובמועד זה נכח בדיון משפטי אחר שהתחיל עוד קודם לכן ונקבע מבעוד מועד. שני דיונים אלו, שחפפו חלקית, התקיימו אמנם באותו בית משפט אך במבנים שונים ומשכך גם לא התאפשר לו לגשת לאולם ולהודיע על העיכוב. לטענתו, לא הוגשה מטעמו טרם לכן בקשה לדחיית מועד הדיון היות ובהתאם לתנאים שנקבעו ע"י נשיאת בית המשפט העליון, הדורשים חפיפה מלאה בין שני דיונים, בקשה זו הייתה ממילא נדחית. בנוסף, בכתב הגנתו קיימות ראיות לכאורה ורק אם יינתן לו יומו בבית המשפט יוכל להוכיח את העדר עילת התביעה וממילא מאחר ולתובעת לא יגרם כל נזק מביטול פסק הדין הרי שיש לקבל בקשתו ובמידת הצורך לפסוק הוצאות. 

בכל הנוגע לבקשתו להארכת מועד להגשת חוות הדעת, טוען המבקש כי הוא כבר פנה למומחה לצורך עריכתה וכי חוות דעת זו תוגש לא יאוחר מיום 30.1.12.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות היות וזו הוגשה שלא בליווי תצהיר כנדרש בתקנות. יתר על כן, מנימוקי הבקשה ברור כי למבקש אין סיכויים של ממש כי התביעה כנגדו תידחה. בנוסף, אי הגשת חוות הדעת עד למועד מתן פסק הדין, כמו גם התנהלותו הדיונית בכללותה  במסגרתה לא העביר המבקש רשומות רפואיות למומחה מטעמה, התעלם מהחלטות ולא מסר תגובותיו עליהם, לא התייצב לדיונים במועדם ועוד, מובילים למסקנה כי יש לדחות הבקשה.

סמכותו של בית המשפט לקבל תביעה שהוכחה על ידי התובעת מחמת אי התייצבותו של הנתבע לדיון, כפי שניתנה בעניינו ביום 11.9.11 קבועה בתקנה 157 (2) הקובעת כדלקמן:

"בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:

(2)  התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר".

את פסק דין זה מוסמך בית המשפט לבטל עפ"י תקנה 201 הקובעת כדלקמן:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה —לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

את בקשת ביטול זו יש לראות כבקשה בכתב, עפ"י תקנה 241 אשר אליה יש לצרף אסמכתאות ותצהיר לאימות העובדות. לבקשה זו צורפו אמנם אסמכתאות אך על אף שהיא נסמכת על טענות עובדתיות, כגון קיומו של דיון חופף, לא צורף תצהיר כנדרש.  ניתן היה מטעם זה בלבד לדחות את הבקשה ללא כל טעם נוסף [בר"ע 88/72 אברהם אורן נ' דניאל מיכאל ואח' פ"מ כו(1) 772, ר"ע 45/84 אחוזת אחוה בע"מ נ' יהושע נירנברג פ"ד לח(1) 585] .

בכל זאת, אמשיך ואתייחס ליתר הטענות המהותיות שנטענו לגופו של עניין.

בבירור בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד יש להבחין בין ביטול מחובת הצדק בשל פגם בהליך לבין ביטול המסור לשיקול דעת בית המשפט. בעניינו, הבקשה איננה נובעת מפגם כלשהו שנפל בהליך. על פי הפסיקה, ביטול פסק-דין משיקול דעת, יעשה לאור שני מבחנים עיקריים:  בירור סיבת מחדלו של המבקש, ובדיקת סיכויי הצלחת ההגנה אם יבוטל פסק הדין. נהוג לייחס לשאלה השניה חשיבות גדולה יותר.

סיבת המחדל

למעשה מדובר בשרשרת של מחדלים, אשר אי ההתייצבות לדיון היתה אחד מהם. מועד זה נקבע במעמדו של ב"כ הנתבע, ואילו סבר (כטענתו) שבשל חפיפה בין דיונים, לא יוכל להתייצב אליו, היה יכול וצריך להגיש בקשה מתאימה. המבקש טען כאמור כי לא הגיש בקשה זו משום שממילא דינה היה להידחות. אין זאת אלא שגם לשיטתו, הבקשה לא היתה מוצדקת על-פי הדין - ואם מתחילה לא ניתן היה לקבלה, כיצד ניתן לקבלה בדיעבד, לאחר שבית-המשפט והצד שכנגד הועמדו בפני תכתיב?!  בפועל פשוט העמיד המבקש את בית-המשפט בפני עובדה מוגמרת ובזבז את זמנו (ואת זמנו של הצד כנגד).  נזכיר, שהתנהגות זו היא חוליה אחת ברצף התנהגויות דומות שהמשותף לכולן, התעלמות בוטה מהוראות בית-המשפט.

סיכויי הצלחת ההגנה:

במסגרת מבחן זה עלינו לבחון האם למבקש יש הגנה אפשרית (ולאו דווקא בטוחה), אשר ראוי ליתן לו הזגמנות להוכיחה.בעניינו, כאמור, מדובר בתביעה העוסקת בעניין שברפואה שהוגשה בליווי חוות דעת בהתאם לתקנה 127. אם המבקש רוצה לחלוק עליה היה עליו להגיש חוות דעת מטעמו בהתאם למועד שנקבע. כפי שפורט לעיל בהרחבה, המבקש לא הגיש את חוות-הדעת, לא במועד שנקבע, לא במועד שהוארך ולא בכלל. בינתיים כבר ניתנה החלטה השוללת את האפשרות להגיש את חוות-הדעת מטעם המבקש בעתיד ולפי תקנה תקנה 137 (א) "...לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון". מאחר והתביעה כולה עוסקת בעניין שברפואה, הרי ששלילת האפשרות מהמבקש להוכיח עניינים ברפואה מגבילה מאוד את סיכוי הצלחתו בהגנה.  לא בכדי בקשתו לביטול פסק הדין כוללת  גם את הבקשה להארכת מועד להגשת חוות הדעת ולמעשה שתי הבקשות שולובות זו בזו.

עיון בפסיקת בתי המשפט בסיטואציות דומות, מלמד על העדפה של הכרעה לגופו של ענין על פני הכרעה משיקולים דיוניים - אפילו כאשר אותם שיקולים הם כבדי משקל למדי.  בהליך בשבפני נטל הנתבע על עצמו סיכונים חוזרים ונשנים כאשר פשוט התעלם מהוראות בית-המשפט. משפט הוגן אינו יכול להתנהל כאשר צד אחד מציית לכללי המשחק והצד שכנגד פשוט עושה כרצונו. בוודאי שעד כה נגרם לתובעת נזק בשל עיכוב ההליך ביותר מחצי שנה ובשל עיסוק מתמשך בענינים   שמניים המונעים בירור התביעה לגופה  (ודומה שנגרמו לה גם נזקים נוספים). התנהגותו הדיונית של הנתבע בוטה ומקוממת עד מאוד.

בכל זאת, ומכייון שהמועד שעד אליו התחייב הנתבע להגיש את חוות-דעתו קרוב מאוד, מצאתי לנכון  להעניק לו הזדמנות אחרונה. לפיכך  יבוטל פסק-הדין אם וכאשר יקויימו שני תנאים מצטברים אלה ובלבד שהדבר יעשה במועדים שיקבעו להלן: